ח"כ מיכאל בן-ארי

הביקורת על כניסתי עם פעילים ליריחו מעלה אצלי חיוך מריר. ההאשמות של מתחסדים למיניהם הן: "למה לא תיאמתם?";
"סיכנתם את עצמכם ואת החיילים!"; "העסקתם את צה"ל בשטויות שלכם במקום שיעסקו בביטחון"; "עברתם על החוק".
איך אומרים החבר′ה? כמעט הפילו עלינו את רצח ארלוזורוב. אם יש הרבה שאלות והתקפות, צריך להסביר.

הסכמי אוסלו, בהם הובאו לכאן 40 אלף ארכי-רוצחים שחומשו בנשק, הם שהפכו את חיינו לגיהינום. אלפי משפחות שכולות,
הוצאות אדירות על ביטחון ונסיגות.

כבר יותר מ-15 שנים אנחנו בורחים. בתוך ירושלים מוקמת גדר, רוב שטחי יהודה ושומרון "נקיים מיהודים",
וכל זה לא הביא ביטחון, שלום או לגיטימציה בינלאומית. ההפך: כל נסיגה הביאה טרור, חרמות בעולם וגינויים באו"ם.
במו ידינו השמטנו את השטיח המוסרי שמתחת לקיומנו.

מי שנוטש את יריחו – לא ישאירו לו את כפר-סבא. מבחינת האויב, "פלשתין" היא בין הים לנהר ואין הבדל בין ג′נין לבין אשדוד.
"דרך ההתנגדות" – השם החלופי לטרור הרצחני – תביא את האויב, שלב אחר שלב, אל יעדו. זו הסיבה שחזרנו ליריחו.
יריחו היא יותר מסֶמל: משם הכול התחיל. עיר שהייתה עיירת קיט ונופש – הפכה למרכז טרור ולעיר מקלט לרוצחי השר רחבעם זאבי (גנדי).
הסכנה, מבחינתנו, היא הבריחה מיריחו, לא ההליכה אליה.

כל מי שמבין בביטחון יודה שהסתתרות מאחורי גדרות לא מייצרת ביטחון.
ההסתתרות והבריחה המאפיינות את מדיניות הממשלות מאז אוסלו גורמות לאויב לזנב בנו.
גורמי הביטחון לא אוכפים את ההסכמים על השוטרים הפלשתינים, ואלו מרשים לעצמם להסתובב,
בניגוד להסכמים, גם במה שמוכנה ′שטחי C′. רק כשמדובר ביהודים פתאום נזכרים שיש צו אלוף ושיש סכנה ליהודים.
לרענון הזיכרון: זה אותו צו אלוף שהסיר את כל המחסומים בכניסות ליריחו ולשכם ושמאפשר תנועה חופשית של אותם חמושים לכל שטחי יהודה ושומרון.

אם יש סכנה – צריך לסלק אותה, לא את מי שמסכנים אותו. נגמרו גירוש היהודים והכנסתם מעבר לגדרות.

הכניסה ליריחו מסמלת, מבחינתנו, את הלוויה הרשמית של הסכמי אוסלו. עכשיו נותר רק להחזיר את הגלגל לאחור.