הארץ כמרקחה: מאן דהו מעולם הבידור מואשם באלימות כלפי אחרים הקשורים גם הם במישרין ו/או בעקיפין לאותו מגזר של תרבות הבידור. תדהמה רבתי, פשוט לא ייאמן...

      דומני שמאז סנגורם של ישראל רבי לוי יצחק מברדיצ'ב זי"ע, לא היו כל כך הרבה מלמדי סנגוריה ומהפכין בזכות כמו במקרה דנן. "המסכן סבל מילדות קשה", "מי יודע מה עבר עליו לאחרונה" וכו'. איי, מי כעמך ישראל, רחמנים בני רחמנים...

      בשולחן ערוך נתבע היהודי להתעורר בבוקר לעבודת הבורא כמו ארי. וכבר אמר מי שאמר, שאם הולכים לישון כמו כלב איך אפשר להתעורר כמו אריה? בספר תניא קדישא מבואר כי 'הנפש הבהמית' (מקורו של 'היצר הרע') מורכבת מארבע יסודות: אש, רוח, מים, עפר; "והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח". קרי, השורש לכל אלה, אינו אלא רוח. היינו מה שנקרא ריקנות, 'פוסטקייט' בלעז.

      * * *

      לבי-לבי על פלונית בת פלוני ופלוני בן פלוני ש"חטפו מכות" משכירי החרב – שלוחים נאמנים של איש הבידור ההולל. המוכים הללו כמובן חפים מפשע מההיבט החוקי-הפלילי, אבל מבחינה מוסרית-ערכית, יד על הלב, האם כל פטרוני התקשורת האלקטרונית האחראים במישרין או בעקיפין לכל הריקנות הזו שפשתה בארץ של ה"והוללות והליצנות... מיסוד הרוח" כלשונו של בעל התניא – האם כל אלה שיות תמימות, צחים כשלג? האם מה שהתרחש כאן אינו אלא תופעת הגולם הקם על יוצרו?

      סהדי במרומים שכותב שורות אלה ידען קטן מאוד בכל הקשור ל'תרבות' הבידור והספורט. ברם, דבר אחד אני יודע: כשאני נוסע בדרכים, והכבישים ריקים יחסית ממכוניות, זה לא בגין שיעור של הרב מוטי אלון המוקרן באותן שעות מעל מסכי טלוויזיה, אלא אות היא שכרגע מוקרנת בטלוויזיה איזו תוכנית בידור או משחק כדורגל.

      * * *

      לא, איננו סגפנים: גם בגמרא מסופר שהאמורא רבא, לפני שפתח את השיעור לתלמידיו, היה אומר 'מילתא דבדיחותא', וזאת במטרה לפתוח את החושים שלהם לקליטת השיעור. גם בשמחת חתונה קיים מנהג הבדחן המשמח לב חתן וכלה והמחותנים. אנו, כחסידים, איננו מתנגדים אפילו לאמירת 'לחיים' על כוסית יי"ש – "גדולה לגימה שמקרבת" כמאמר חז"ל, וגם כדי לחמם את הלבבות ולהוסיף בשמחה בעבודת ה'.

      כל אלה מלאי חן, תומכים ומסייעים כאשר הם באים בתור לוואי, כלפתן. ברם, אם חוט השדרה ועצם הלוז של תוכן החיים הם בעיקרם בידור קליל אף קלוקל, לאמור, שוב השתחררות ועוד פעם התפרקות, כאשר משאת נפש של חייל/ת לאחר השחרור משירות סדיר היא השתוללות בגואה, בצ'אנגמיי או בקטמנדו, לא נכביר מילים, אבל משהו טוב לא יכול לצאת מזה. מכאן ועד קריסה מוסרית טוטאלית ועד דפוסי התנהגות נוסך 'עולם תחתון' כפי שנחשפו עתה – המרחק קצר! וכבר אמרו בעלי הדרוש: "לא ממדבר הרים". ממצב של 'מדבר', כלומר, מאפס ערכים – לא יכולים לצמוח ולהתרומם 'הרים'. צר לנו לקבוע, אבל גם המוכים והנרדפים – חלק לא מבוטל להם ביצירת האווירה הקלוקלת הלזו.

      אפרופו המדיה והנפשות הפועלות בה והקשורות אליה: חלחלה אוחזת בנו נוכח המחשבה שאלה השייכים לחבריא 'קדישא' הלזו, שחלק מהפיגורות הנבובות האלה, מתיימרות (ובמידה ידועה אף מצליחות, למגינת לבנו) להשתלט על חיינו ואורח המחשבות של לפחות חלק מהעם הזה, ואף לקבוע מסמרות וגורלות בכל הקשור להווה ולעתיד של עם הקודש וארץ הקודש.

      * * *

      אבל הבה נסיים בטוב, ונעיף מבט אל הצד האחר של המטבע: ככלות הכול, מדובר הרי בבני ובבנות ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה. אלה, בתור יהודים או יהודיות – אף על פי כן ולמרות הכול – נשמה יש בהם, 'חלק אלוקה ממעל' מקנן בתוכם; והם, עם כל נשמות ישראל, הכריזו למרגלות הר סיני: "נעשה ונשמע". בוודאי, וכך גם הובטחנו, ש"לא יידח ממנו נידח" – בסופו של דבר תתעורר בהם הנשמה, אותה נקודה יהודית אשר תמאס בכל ההבלים הללו ותחזור אל עצמה – אל נקודת הטוהר והאמת. ויספרו לכם שלוחי חב"ד בכל המקומות הנידחים והאפלים בעולם, כמה נשמות מתעוררות דווקא אי שם מעבר להררי החושך, ואף חוזרות בחום למקורן היהודי ומתרפקות באהבה על מורשתן וכור מחצבתן. כן יִרבו!